השימוש במחלה שאריתית מינימלית (MRD – minimal residual disease) בריבוד הסיכון בלוקמיה מיאלואידית חריפה (AML – acute myeloid leukemia) הולך ועולה. עם זאת, קיימות מספר סוגיות לא פתורות סביב שימוש זה, כולל, בין היתר, מהי נקודת או נקודות הזמן המתאימות ביותר לביצוע הבדיקה. בסך הכל, נראה כי בדיקות מאוחרות יעילות יותר לצורך הבחנה בתוצאים, אך בחלק מהמחקרים, הבדיקות המוקדמות היו כבר מספיק אינפורמטיביות וניבאו את התוצאות של הבדיקות המאוחרות יותר.
עוד בעניין דומה
המחקר הנוכחי שילב בדיקה של MRD ושל פינוי בלאסטים פריפריים (PBC – peripheral blast clearance), סמן ביולוגי הקשור לטיפול שהודגם בעבר כמנבא חזק לתגובה לטיפול.
המחקר בוצע בין 2007 ל-2014 והשתתפו בו 120 מטופלים שטופלו לפי מחקר ה-NILG 02-06 והשיגו רמיסיה מלאה (CR – complete remission) אחרי טיפול אינדוקציה. החוקרים מצאו כי מטופלים שחולקו לקטגוריות פי PBC (הופרדו לפי סף של 1.5 log) הראו הסתברויות שונות באופן מובהק להשגת MRD שלילי, גם לאחר אינדוקציה (MRD1) וגם לאחר קונסולידציה (MRD2).
החוקרים מצאו כי שילוב של PBC יחד עם MRD1 הצליח לנבא בצורה משמעותית מידע הנוגע ל-MRD2: כאשר שני הסמנים ניבאו מחלה רגישה לכימותרפיה (PBCגבוה/ MRD1שלילי), השיעור של MRD2-שלילי היה 90%, וההישרדות ללא מחלה (DFS – disease-free survival) וההישרדות הכוללת (OS – overall survival) המשוערות היו 68% ו-76% לאחר 3 שנים, בהתאמה. בנוסף, נמצא כי כאשר שני הסמנים היו לא טובים (PBCנמוך/ MRD1חיובי), שיעור ה-MRD2 השלילי, DFS ו-OS היו 20%, 34% ו-24%, לאחר 3 שנים, בהתאמה. למעשה, החוקרים מצאו כי MRD2 הוסיף ערך פרוגנוסטי רק במקרים בהם לא הייתה התאמה בין PBC ל-MRD1.
החוקרים סברו כי תוצאות המחקר תומכות בבחירת תזמון לקבלת החלטות טיפוליות המבוססות על MRD, תוך התאמה לרגישות האישית של המטופל לכימותרפיה, גישה אותה החוקרים הטמיעו במחקר פרוספקטיבי רב מרכזי שעתיד להתחיל בקרוב ע"י Gruppo Italiano Malattie EMatologiche dell'Adultoי(GIMEMA).
מקור:
Mannelli, F. et al. (2020) American Journal of Hematology 95,11.