מבעד לערפל

המגזין The Atlantic פרסם לאחרונה כתבה על ערפל מוחי, אחד מתסמיני הקורונה המשביתים וההרסניים וגם הבלתי מובנים ביותר. הוא אפילו לא נכלל ברשימת תסמיני הקורונה האפשריים כשפרצה המגיפה, אך 20%-30% מהחולים מדווחים על ערפל מוחי שלושה חודשים לאחר ההדבקה הראשונית שלהם וכך גם 65%-85% מהחולים שנשארים חולים זמן רב יותר.

ערפל מוחי מופיע גם אצל אנשים שהקורונה שלהם לא היתה קשה והם לא אושפזו בגללה והוא משפיע גם על צעירים בשיא חייהם. חולי לונג קוביד עם ערפל מוחי מתארים תסמין קשה יותר מחמרמורת, דיכאון, מתח נפשי או עייפות. התסמין אינו פסיכוסומטי והוא כרוך בשינויים אמיתיים במבנה ובכימיה של המוח. זו אינה הפרעת מצב רוח, והנתונים מצביעים על כך שהתסמין אינו נובע מדיכאון וחרדה, אלא שהדיכאון והחרדה מופיעים בשל הערפל המוחי.

ערפל מוחי הוא הפרעה של תפקוד ביצועי במערך היכולות המנטליות, הכוללות מיקוד תשומת לב, החזקת מידע וחסימת הסחות דעת. מיומנויות אלו הן כה בסיסיות שכאשר הן נעלמות, חלק גדול מהמבנה הקוגניטיבי של האדם קורס. כל דבר שכרוך בריכוז, ריבוי משימות ותכנון הופך למפרך ביותר. תהליך שעבור אדם בריא הוא לא מודע הופך עבור אדם עם ערפל מוחי לתהליך קבלת החלטות מודע.

רוב האנשים שחווים ערפל מוחי משתפרים בהדרגה עם הזמן, אבל גם כשאנשים מתאוששים מספיק כדי לעבוד, הם לא חוזרים לעצמם לגמרי. אחת הדוגמאות היא של מנתחים שלא יכלו לחזור לנתח בשל ערפל מוחי

בכתבה מובאות דוגמאות רבות: אובדן מיקוד באמצע משפט, שגורם לדובר לא להיות מסוגל לסיים אותו; אישה שערפל מוחי גרם לה לשכוח את היעד שלה במהלך נהיגה; חוסר יכולת לקרוא כי קשה מדי להבין סדרה של מילים; חוסר יכולת לסדר את הכלים מהמדיח, או לקבוע פגישה במייל; גם הזיכרון נפגע, שכן בגלל תפקוד ניהולי לא תקין, המוח לא בוחר את הדברים החשובים לאחסון ולא שולף את המידע ביעילות.

רוב האנשים שחווים ערפל מוחי משתפרים בהדרגה עם הזמן, אבל גם כשאנשים מתאוששים מספיק כדי לעבוד, הם לא חוזרים לעצמם לגמרי. אחת הדוגמאות היא של מנתחים שלא יכלו לחזור לנתח בשל ערפל מוחי.

כלים למדידת ערפל מוחי והשפעת נגיף הקורונה

הליקויים בתפקוד הביצועי שחווים אנשים עם לונג קוביד מופיעים גם אצל אנשים שחיים עם HIV, חולי אפילפסיה לאחר התקפים, חולי סרטן שחווים "מוח כימותרפיה" ובקרב חולים במחלות כרוניות מורכבות מסוימות כמו פיברומיאלגיה. ערפל מוחי הוא אחד מהקריטריונים האבחוניים של אנצפלומיאליטיס מיאלגית, הידועה גם בשם תסמונת עייפות כרונית ME/CFS. ערפל מוחי היה קיים הרבה לפני נגיף הקורונה, אך לא נחקר והתייחסו אליו כאל "דיכאון קל".

אין עדיין כלים למדידת עוצמת הערפל המוחי ורופאים משתמשים לעתים קרובות בהערכה הקוגניטיבית של מונטריאול, שנועדה לחשוף בעיות נפשיות קיצוניות אצל קשישים עם דמנציה. הערכה זו אינה מאומתת לאנשים מתחת לגיל 55, ואדם עם ערפל מוחי חמור יכול לעבור את הבדיקה הזאת בהצלחה. קיימות בדיקות מתוחכמות יותר אך הן עדיין משוות בין אנשים לממוצע באוכלוסיה, ולא לקו הבסיס הקודם שלהם. גם גברים וגם נשים שחוו ערפל מוחי בעקבות לונג קוביד מתארים אותם ליקויים בתפקוד ביצועי.

צוות של חוקרים בריטים מאוניברסיטת אוקספורד תיאר ערפל מוחי במונחים של סריקות MRI. הם ניתחו נתונים ממחקר שסרק באופן קבוע את מוחותיהם של מאות מתנדבים במשך שנים לפני המגיפה. חלק מאותם מתנדבים נדבקו בקורונה והצוות השווה את הסריקות שאחרי לסריקות שלפני המחלה. התגלה שאפילו זיהומים קלים יכולים לכווץ מעט את המוח ולהפחית את עובי החומר האפור העשיר בנוירונים. במקרה הגרוע ביותר, השינויים הללו היו דומים לעשור של הזדקנות. הם היו בולטים במיוחד באזורים של ה-parahippocampal gyrus, שחשוב לקידוד ולשליפה של זכרונות, ובקורטקס האורביטו-פרונטלי, החשוב לתפקוד ביצועי.

נגיף הקורונה מסוגל להיכנס למערכת העצבים המרכזית ולהדביק אותה, אך הוא לא עושה זאת ביעילות או בתדירות גבוהה. מדענים סבורים שברוב המקרים הנגיף פוגע במוח מבלי להדביק אותו ישירות. מחקר הראה לאחרונה שכאשר עכברים חווים מקרים קלים של קורונה, כימיקלים דלקתיים יכולים לעבור מהריאות למוח, שם הם משבשים את פעילות תאי המיקרוגליה.

נגיף הקורונה מקטין את אספקת הדם של המוח ומונע מהמוח חמצן. המחסור בחמצן אינו חמור מספיק כדי להרוג נוירונים או לשלוח אנשים לטיפול נמרץ, אבל המוח לא מקבל את החמצן הדרוש לו כדי לפעול כראוי

תאי מיקרוגליה בדרך כלל תומכים בתאי עצב על ידי חיתוך חיבורים מיותרים וניקוי פסולת לא רצויה. כאשר הם מודלקים, הם פועלים בצורה הרסנית. הם גורמים להיפוקמפוס - אזור חיוני לזיכרון – לייצר פחות נוירונים חדשים, ואילו נוירונים קיימים רבים מאבדים את השכבה המבודדת שלהם, כך שאותות חשמליים עוברים לאורך התאים הללו לאט יותר. שינויים אלה נצפים גם אצל חולי סרטן עם "ערפל כימותרפיה".

מחלת הקורונה עלולה לגרום גם לבעיות אוטואימוניות שבהן מערכת החיסון תוקפת בטעות את מערכת העצבים, או להפעיל מחדש נגיפים רדומים כמו נגיף אפשטיין-בר, שקשור גם לתסמונת עייפות כרונית וטרשת נפוצה. על ידי פגיעה בכלי דם ויצירת קרישי דם קטנים, נגיף הקורונה גם מקטין את אספקת הדם של המוח ומונע מהמוח חמצן. המחסור בחמצן אינו חמור מספיק כדי להרוג נוירונים או לשלוח אנשים לטיפול נמרץ, אבל המוח לא מקבל את החמצן הדרוש לו כדי לפעול כראוי.

מחסור בחמצן משפיע תחילה על משימות קוגניטיביות מתוחכמות ותלויות אנרגיה, מה שמסביר מדוע התפקוד הניהולי והשפתי הם הראשונים שנפגעים. ללא שכבת הבידוד, נוירונים עובדים לאט יותר, מה שמסביר מדוע רבים מחולי הלונג קוביד מרגישים שמהירות העיבוד שלהם נפגעת. בעיות אלו יכולות להחמיר או להשתפר על ידי גורמים כמו שינה ומנוחה, מה שמסביר מדוע לאנשים רבים עם ערפל מוחי יש ימים טובים וימים רעים.

כיצד מסייעים לחולים וממה צריך להיזהר

אחת ההבנות החשובות של המחקרים האחרונים היא שערפל מוחי הוא מצב שעשוי להיות הפיך. כיוון שהוא נגרם בשל דלקת עצבית, ולא בשל זיהום מוחי מתמשך או מוות המוני של נוירונים בעקבות מחסור חמור בחמצן, ייתכן שהוא ניתן לריפוי בעתיד. חוקרי סרטן פיתחו תרופות שיכולות להרגיע את המיקרוגליות של עכברים ולהחזיר את היכולות הקוגניטיביות שלהם. כמה מהתרופות נבדקו בניסויים קליניים מוקדמים.

עם זאת, ההתקדמות הביו-רפואית עשויה להימשך שנים רבות, ובהיעדר תרופות, רוב הגישות הקיימות לטיפול עוסקות בסיוע לאנשים לנהל את התסמינים שלהם. שינה טובה, תזונה בריאה ושינויים אחרים באורח החיים יכולים להפוך את המצב לנסבל יותר. טכניקות נשימה והרפיה יכולות לסייע לאנשים שחווים התקפים קשים. קלינאי תקשורת יכולים לעזור לסובלים מבעיית שליפת מילים. תרופות ללא מרשם, כגון אנטיהיסטמינים, יכולות להקל על תסמיני דלקת ואילו תרופות ממריצות יכולות לסייע להתרכז.

כיוון שחולשה לאחר מאמץ שכיחה אצל חולי לונג קוביד, פעילות גופנית אינה מתאימה להם כטיפול. אפילו משחקי אימון מוח, שמוזכרים לעתים קרובות כטיפולים פוטנציאליים לערפל מוחי, יש לבצע בזהירות רבה

חלק מהחולים מחלים וחוזר למצב טרם המחלה, אחרים ממשיכים לסבול מהתסמינים גם שנתיים וחצי לאחר מכן. אצל רוב המטופלים הערפל המוחי משתפר אך לא נעלם והם יכולים לנהל חיים נורמליים יחסית לאחר ביצוע התאמות משמעותיות.

אנשים הסובלים מערפל מוחי מתקשים לחזור לעבודה וממעטים להיפגש עם חברים. הם מתקשים לדבר על בעיותיהם בגלוי בשל הבושה והסטיגמה הכרוכות בקשיים קוגניטיביים. הם גם סובלים מחולשה חריפה לאחר מאמץ – מצב שבו כל התסמינים מחמירים אפילו לאחר מאמץ פיזי או נפשי קל. חולים שמנסים לדחוף את עצמם חזרה לעבודה עלולים להחמיר את מצבם ולהתרסק.

כיוון שחולשה לאחר מאמץ שכיחה אצל חולי לונג קוביד, פעילות גופנית אינה מתאימה להם כטיפול. אפילו משחקי אימון מוח, שמוזכרים לעתים קרובות כטיפולים פוטנציאליים לערפל מוחי, יש לבצע בזהירות רבה כיוון שהם יכולים להתיש את החולים. במצבים של מתח ורמת אנרגיה נמוכה, עליהם לנוח פיזית וקוגניטיבית.

(תרגום: ענת רותם)