הולך אדם לחנות מוצרי חשמל לקנות מקרר. הוא קונה מוצר שמכיל תא קירור ותא הקפאה – הוא זקוק לשני הפונקציות האלו, גם על מנת לקרר מזון וגם על מנת להקפיא בעת הצורך. לימים, מתברר שבעוד שאחת הפונקציות עובדת (וגם זו ביעילות פחותה ממה שציפה), הרי שהפונקציה השנייה לא עובדת – תא ההקפאה, לצורך העניין, לא מקפיא את המזון.
בשלב הזה האדם מבין שהמוצר שרכש פחות מוצלח ממה שחשב. אופרטיבית, עומדות בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לומר לעצמו שלצרכים שלו, ניתן להסתפק בפונקציית ההקפאה בלבד ולשמור את המוצר. השנייה היא להבין שעבורו המוצר אינו שימושי, ולהחזירו.
איני מכירה מצב שבו אדם כזה מתחיל, בצורה מיסיונרית, לחייב את כל סובביו לרכוש את המוצר הבינוני הזה, תוך הפעלת איומים וכפייה על כל מי שלא חפץ בו.
כולנו מבינים את הנמשל – החיסון של "פייזר".
איני חושבת שיש רופא או רופאה אחת בארץ, שיכול לומר בכנות מלאה שהחיסון של "פייזר" הוא המוצר לו הוא ייחל או ייחלה, או שזוהי הסיטואציה שבה חשב שהמדינה תהיה בה בתוך פחות מתשעה חודשים מתחילת מבצע החיסונים.
היינו המדינה שחיסנה הכי מהר, כמעט "הכי הרבה", וקיווינו לא להיות בשיאו של גל הדבקה זהה לגל ההדבקה של אשתקד. אך זה מה שקרה – לא ניתן עוד להתעלם מהמציאות בשטח
כשיש "נתונים גדולים" (big data) ומורכבים, אפשר לעשות עליהם כמעט כל סוג של אנליזה וכל סוג של סטטיסטיקה. אפשר להשתמש במונה כזו או מכנה אחר, אפשר לנרמל את הנתונים, אפשר להסתכל רק על תת קבוצה כזו או אחרת. מכאן נובע "ריב הנרטיבים" הגדול המתקיים כיום בין רופאים שונים לגבי היעילות המדויקת של החיסון. אבל האמת העירומה היא זו: החיסון לא הביא את התוצאה הרצויה במניעת הדבקה. למעשה, ניתן להתווכח אם המילה "חיסון" מתאימה למוצר הזה, שכן הנתונים מראים שאין לו השפעה מהותית על הדינמיקה של הוירוס באוכלוסיה.
כעת, יכול פלוני להחליט שגם בנסיבות הללו, הפונקציה שהחיסון מקנה לו – מניעת תחלואה קשה, ולו רק לחלק מהוריאנטים ולו רק זמנית – היא חשובה לו מספיק, ויכול אלמוני להחליט שבנסיבות האלו מוטב לו לוותר על המוצר בכלל. בעולם הצרכני, יכול היה אדם אחר ליטול חיסון אחר ("מקפיא נפרד", אם לקחת את האנלוגיה צעד אחד קדימה), אך במדינה שלנו הדבר אינו אפשרי בעת הזו.
אסור להפעיל כפייה, אסור לאיים על ציבור הלא-מתחסנים, ואין להפעיל שום סנקציה בשל בחירה רפואית כזו או אחרת של איש או אישה – הדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות האתיקה הרפואית הבסיסית והוא פסול מעיקרו
אני מבינה ומזדהה עם האכזבה העצומה שחווים חלק גדול מהרופאים מהחיסון של "פייזר". אכן, היינו המדינה שחיסנה הכי מהר, כמעט "הכי הרבה", וקיווינו לא להיות בשיאו של גל הדבקה זהה לגל ההדבקה של אשתקד. אך זה מה שקרה – לא ניתן עוד להתעלם מהמציאות בשטח.
בשלב הזה, מאמצי ההסברה צריכים להיות מושקעים בדרבון אוכלוסיות סיכון להתחסן, תוך הסבר בהיר ונהיר כי הדבר נועד לצורך הגנה על המתחסן או המתחסנת בתקופה של עליית גל הדבקה. אך אסור להפעיל כפייה, אסור לאיים על ציבור הלא-מתחסנים, ואין להפעיל שום סנקציה בשל בחירה רפואית כזו או אחרת של איש או אישה – הדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות האתיקה הבסיסית שלנו כרופאים, והוא פסול מעיקרו.
יש לי תחושה, ששינוי גישה כזה דווקא יגביר את היענות הציבור הנמנה עם אוכלוסיות הסיכון להתחסן – כנות ושקיפות הם תמיד אמצעים יעילים יותר מהפחדה והטלת מורא.
אנשים אינם מסוכנים, והשיח המתייחס לאנשים כ"סכנה" הוא דמוני, מזיק ומסית. יש להפסיקו לאלתר, וכרופאים עלינו להוביל את הדרך
אסיים באמירה הבאה: אנשים אינם מסוכנים. וירוס נשימתי עלול להיות מסוכן, והתנהגות אנושית כזו או אחרת (כגון נהיגה בשיכרות, ירייה ברובים במרכזי ערים או חשיפה לאנשים בעת סימפטומטיקה נשימתית) יכולה להיות מסוכנת. אנשים אינם מסוכנים, והשיח הזה, המתייחס לאנשים כ"סכנה", הוא דמוני, מזיק ומסית. יש להפסיקו לאלתר, וכרופאים עלינו להוביל את הדרך.
הפחד מסמא. האימה משתקת. היא הופכת חברה נאורה ורציונלית לחברה חשוכה ומפחידה. אחיי הרופאים והרופאות, הפסיקו עם זה. פשוט הפסיקו.
הכותבת היא מנהלת המכון האונקולוגי ב"שמיר-אסף הרופא"; הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב