מגזין

"איומות ועצובות הן העיניים שאכלה הצרעת ועדיין הן חיות ומבקשות לחיות"

פרופ' אליעזר ויצטום כותב ומוסיף אנקדוטות ספרותיות על ספרו של אברהם מורגנשטרן, המתאר פרק היסטורי מרתק בתולדות המצורעים בארץ ישראל, בתקופה שבה הצרעת גזרה על החולים בה לא רק מוות בייסורים אלא גם נידוי חברתי

אדם צעיר עם פצעי צרעת על פניו. הנס הולביין, ליתוגרפיה, 1524-1460

"צרעת ומצורעים בירושלים במאות ה-19 וה-20: תולדות בתי החולים הגרמניים פרוטסטנטיים למצורעים בירושלים, 1918-1867", מאת אברהם מורגנשטרן, הוצאת איתי בחור

זהו ספר קטן המכיל את המרובה. מחברו עוסק בעצם בשתי פרשות מעניינות - ההיסטוריה של מחלת הצרעת ותולדות הרפואה ומוסדותיה בעיר ירושלים. ראשית, לעניין הצרעת. הצרעת היא מחלה נפוצה באזורים הטרופיים. זו מחלה מידבקת כרונית, הפוגעת בראש ובראשונה בעצבים ההיקפיים ,ומשם היא עוברת לעור ולריריות. גורם המחלה הוא חיידק בשם מיקובקטריום לפרה אשר זוהה לראשונה על ידי החוקר הנורבגי הנסן בשנת 1873 והמחלה אף קרויה על שמו - מחלת הנסן.

הצרעת היא אחת המחלות העתיקות שידועות אצל בני האדם, וקרוב לוודאי שמקורה בהודו. השם צרעת מוזכר במקרא, וזיהויה כפי שיוסבר כמחלת הנסן הוא בעייתי ואף גרם לאי הבנות רבות. רוב החוקרים סבורים כיום כי תיאורה של הצרעת במקרא אינו מתאים למחלת הנסן, כיוון שאף לא אחד מסימני הצרעת הנמנים במקרא - כמו בהרת, שאת ופריחה לבנה כשלג – אינו אופייני למחלת הנסן. המחלה המתוארת במקרא היא מחלה חריפה ואילו מחלת הנסן היא מחלה כרונית. לעומת זאת, אין בכתובים אזכורים לסימנים האופייניים למחלה זו כמו: התעבות בעור במקומות שהתנפחו עד ל"פני אריה", עיוורון, אובדן כושר התחושה, שיתוק, צרידות ועד לסימן הקשה מכולם - נשירת קצות הידיים והרגליים או נשירת החוטם.

צילום כריכת הספר. ארוחה בבית המצורעים, 1889 בקירוב

זיהויה של הצרעת כמחלת הנסן נובע מתרגום השבעים. שם תרגמו את המילה "צרעת" למונח "לפרה" שבשפה היוונית נגזר מהמילה לפרוס שמשמעותה קשקש/ קשקשת, ומכאן השם הלועזי שניתן למחלה "לפרוסי" (Leprosy). שם זה הועבר אחר כך לוולגטה (התרגום ללטינית) ולתרגומים אחרים של המקרא. המונח המקורי היה מכוון למחלות עם קשקשת עור, כמו פסוריאזיס. ביוון ובספרות היוונית-הרומית אין כל תיאור של מחלה זו. הטעות נעשתה בימי הביניים, על ידי מתרגמיהם של כתבי הרפואה הערביים ללטינית, כשקראו בשם "לפרה" למחלה המוכרת לנו כמחלת הנסן (1).

המחלה הגיעה לאירופה ולחופי הים התיכון כנראה מהמזרח הרחוק. מחלת הצרעת באירופה הגיעה לשיאה במאה ה-13 ונעלמה, כנראה, בעקבות המגיפות ו"המוות השחור" (הדבר) במאה ה-14, כיוון שהראשונים להיפגע היו החולים בעלי ההתנגדות החיסונית הנמוכה.

בספר נכללת סקירה היסטורית מפורטת של המחלה. אנו נתייחס כאן במיוחד לתקופת ימי הביניים משום שפרק מרתק בתולדות המצורעים, בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, הוא בימי הביניים. בתקופה זו היתה הצרעת יותר מאשר מחלה. גורלו של המצורע היה מחריד - לא רק משום שייסורים ומוות היו בלתי נמנעים, אלא גם משום שהמצורע הוצא אל מחוץ לחברה והיה בעצם חשוב כמת ונתון לרחמי החברה ולחסדיה. זאת משום שהכנסיה הנוצרית המערבית התייחסה לצרעת כאל מחלה חשוכת מרפא הנובעת מחטאים קשים של מי שלוקה בה. המצורע, לאחר שנקבע כי אכן מצורע הוא, היה מופרד מהחברה. החל משנת 1179 היתה הפרידה מהחברה מלווה בטקס מיוחד, שדמה מאוד לטקס קבורה. על המצורע היה לפרוש ממשפחתו, ללבוש בגדים מיוחדים ולוותר על רכושו. גורל זה היה משותף לבני כל המעמדות, מהנכבד שבאצילים ועד לאיכר הפשוט. במאה ה-13 הגיעה התופעה למימדים של מגיפה ומוסדות מיוחדים לטיפול במחלה הוקמו בערים רבות. מעריכים שבשיא המחלה היו כ-19,000 מוסדות כאלה ברחבי אירופה (1).

חבישת החולים, 1906

ארץ ישראל והחברה הצלבנית היוו תקדים יוצא מן הכלל למה שתואר עד כה. "ספר המלך" - ספר החוקה העתיק של הממלכה הצלבנית - מתאר את מעמדם של אצילים ושל אנשי צבא שחלו בצרעת. בניגוד לאירופה, שבה נשללו הזכויות והנכסים של המצורע, נמצא בארץ ישראל פתרון מקורי: מסדר מיוחד של אבירים מצורעים, מסדר סן לזר. הארגון מתחילתו היה מוסד לטיפול בחולים ובמצורעים ונוהל כנראה על ידי נזירים ארמנים.

המוסד המרכזי היה "בית המצורעים" בחומה הצפונית של ירושלים (בקרבת השער החדש של ימינו), בסמוך לפשפש שנקרא מאז פשפש סן לזר. לבית המצורעים נוספו בית תפילה ומנזר (1142), מונה מגיסטר של המוסד וניתנו שטחים מרוחקים באזור טבריה, אשקלון וביירות.

מסדר סן לזר היה יוצא דופן בכך שהיה מורכב ממצורעים ומאנשים בריאים אשר מילאו תפקידים דתיים וצבאיים, וכאמור בראשו עמד מגיסטר שהיה מצורע. זאת אנו יודעים מעדות משנת 1253. האפיפיור בעצמו התיר באופן מיוחד למנות מגיסטר לא מצורע, בשל צירוף נסיבות קיימות. האחים המצורעים לקחו חלק – יחד עם האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים – בקרבות הצבאיים, וכמעט נכחדו בקרבות אלה (2).

קיומו של מסדר זה נמשך גם בזמן ממלכת הצלבנים השנייה, שבירתה היתה עכו. למסדר היה סמל מיוחד – חותמת, שבה נראה מצורע, יד אחת מוצנעת והשנייה מחזיקה כעין רעשן וחבילת מקלות, המיועדים להזהיר את הציבור כי מצורע מתקרב. אבירים מצורעים שהמשיכו למלא תפקידים צבאיים ומסדר מעורב של מצורעים ובריאים – לתופעה זו לא היה אח ורע באירופה במאות 13-12 ובשום מקום באירופה לא היה ראש מסדר שהיה מצורע, וכמו כן בשום מקום לא ניתנה רשות למצורע להמשיך למלא תפקידים ממלכתיים. הביטוי הקיצוני למה שתואר היה שבממלכת ירושלים הצלבנית אחד המלכים – בלדווין הרביעי – היה מצורע. מחלתו התפתחה עוד בצעירותו אך לא פגעה כלל בכושרו האינטלקטואלי או הצבאי ולא העיבה על אומץ לבו ועל מנהיגותו והוא השתתף בקרבות רבים. הוא נפטר 11 שנה לאחר הכתרתו (2). אחת ההשערות היא שמחסור מתמשך בכוח אדם ובמיוחד בלוחמים והמבנה והאופי המיוחד של האצולה הצלבנית, הם שהביאו לתופעה זו (3).

חותם מסדר המצורעים

חשוב לציין כי באירופה בימי הביניים, וגם לאחר מכן, כללו בקטגוריה של צרעת כנראה יותר ממחלה אחת, ולכן, גם בהיותה קשורה לחטא ולהשחתת מידות, ייחסו לה רבים אופי של מחלת מין. בהמשך בלבלו בינה לבין עגבת. פטרונם של חולי הצרעת בימי הביניים, איוב, עבר להיות הפטרון של חולי העגבת, וגם באמנות עבר התיאור המסורתי של החולים בצרעת לחולי העגבת. הקורא בן ימינו יוכל לתאר לעצמו עד כמה נורא היה לחלות בצרעת בימי הביניים רק אם יחשוב על הדוגמה של מחלת האיידס, שהיא מקבילה מודרנית של הצרעת מבחינה חברתית-תרבותית.

עולי הרגל והחוקרים תיארו את המצורעים בירושלים. לדעת החוקרים, מציאותה של שכונת מצורעים הצביעה יותר מכל על מצב התברואה החמור ששרר בירושלים במאה ה-19. החוקר החשוב רובינסון תיאר בשנת  1838 את כפר המצורעים: "ליד שער ציון ישנן כמה בקתות מוזנחות שגרים בהן מצורעים, הללו גרים ביחד, מתחתנים ביניהם לבין עצמם, ומגעם עם שאר התושבים מועט ביותר". נוסעים אחרים מספרים כי הם הקבצנים הבולטים ביותר בעיר. נראה כי "הכפר צמוד לחומות העיר, ליד שער ציון 10-12 בקתות שדלתותיהן הובילו לחומת העיר ולא לרחוב". בדברים המתוארים בולטת תפישת הצרעת, המזכירה במשהו את ההתייחסות הימי ביניימית: מבודדים המתחתנים בינם לבין עצמם; את המחלה מורישים לצאצאיהם, מנודים מהחברה וכו' (1).

הקמת בית המצורעים ובית החולים עזרת ישו בירושלים

במרכז הספר שלפנינו מתוארות קורות הקמתו של מוסד רפואי שנועד לתת מענה לצרכים המיוחדים של המצורעים בירושלים. לשם כך מתאר המחבר את הרקע המיוחד של המאה ה-19 בירושלים.

בסוף המחצית הראשונה ובמהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בירושלים מוסדות רפואה וחסד על ידי גורמים נוצריים שמקורם בארצות אירופה ובעיקר אנגליה וגרמניה. חלק מהמוסדות הוקם מטעמים דתיים על ידי גורמים שמקורם בכנסיות השונות; חלקם הוקם מטעמים פוליטיים, במגמה לתפוס חזקה בעיר וליצור השפעה תוך ניצול תהליך שקיעתה והתפוררותה של האימפריה העות'מנית.

מוסדות אלה פעלו מתוך כוונות מיסיונריות ובמגמה לצרף אליהם מספר גדול ככל האפשר של אנשים וכך להגדיל את השפעת שולחיהם בירושלים. יכולותיהם הכלכלית והפוליטית נבעו מהשתייכותם לגופים בעלי עוצמה בארצות מוצאם, שדאגו לגייס כספים ואנשים לביצוע השליחות לשמה נוסדו. הקמת המוסדות היתה מורכבת, מלווה לעתים בתככים בין המקימים והגורמים המתחרים ומהצורך לקבל את הסכמת גורמי השלטון העות'מני.

בשנת 1865 ביקרו בירושלים הברונית והברון פון קפנברינק אשראדן שנחשפו והזדעזעו ממצבם הקשה של המצורעים בעיר הקודש, ולאחר מכן התודעה הברונית לעלון שאותו הפיץ הבישוף לה טרוב ובו פרטים על עבודתה של הכנסיה המורבית עם המצורעים בדרום אפריקה. בעקבות הביקור והקריאה בעלון, היא החלה לגבש את הרעיון להקים בית מחסה למצורעים בירושלים, ונמצא לה הגוף שאליו ניתן לפנות לקבלת עזרה והכוונה לצורך הוצאת הרעיון הזה אל הפועל.

בית המצורעים הראשון בממילא, 1888

הברונית גייסה לעניין כספים, וגם את הבישוף גובאט, שלו מסרה סכום כסף גדול וגייסה גם את הכנסיה המורבית ‏‎.(Brueder Unitaet)‎‏ הכנסיה המורבית שמה לעצמה מטרה לטפל בחולים כרוניים בקהילות נידחות ובאוכלוסיות נדכאות.

בסכום התרומה קנו מגרש ששטחו 8,700 מ"ר ליד בריכת ממילא - רחוק מן העיר. הבית שנבנה היה בן שני חדרים. קבלן ופועלים ערבים הקימו אותו בקבלנות, תמורת 1,000 נפוליונים זהב. במקורו תוכנן הבית בידי האדריכל הידוע קונרד שיק כבניין חד קומתי בן שמונה חדרים, מטבח וחדר רחצה. המצורעים שליד שער ציון סירבו בתחילה לעבור, כיוון שפחדו מן הרעיון שייכלאו בבניין לכל ימי חייהם ונרתעו מן המפעל המיסיונרי. רק לאחר הפצרות רבות ניאותו לעבור למקום. אולם, היה ברור שיש צורך בבניין חדש ומרווח שיעמוד בסטנדרטים הרפואיים המקובלים. גם קרבתו לעיר העתיקה ולשער יפו היתה בעייתית שכן חלק מהמאושפזים לא עמדו בפיתוי והצטרפו למצורעים שקיבצו נדבות בשער יפו. בנוסף איימו גם השלטונות לסגור את המוסד בשל קרבתו לעיר. הבניין הישן עבר גלגולים רבים והוא עדיין קיים ברחוב אגרון 20.

בשנת 1870 התברר סופית כי המוסד הישן צר מלהכיל את כל החולים והוחלט על הקמת בניין חדש ובאזור מבודד. מצפון-מערב למושבה הגרמנית נקנו כ-40 דונם אדמה והוטל על האדריכל שיק להכין תכנית. ב-1885 הונחה אבן הפינה וב-1887 נסתיימה הבנייה והחולים הועברו למעונם החדש שכונה בית החולים "עזרת ישו". המטרה היתה לבנות מתחם נוח וגדול שיכלול אגף לחולים ואגף לסגל הרפואי. המבנה, בעל שתי קומות, עוצב מאבנים ירושלמיות מסיביות, עם עליית גג, מרתף וחצר פנימית מוקפת מעברים פתוחים אל הגן, ותקרות קמורות בסגנון אירופי קלאסי. הבניין, הנמצא היום ברחוב מרכוס 17, מוקף חומת אבנים גבוהה ונחשב לאחד הבניינים היפים בירושלים.

גם אחרי ביצוע השלב השני, הפכה הברונית את העניין למפעל חייה. היא גייסה כספים בעצמה והקימה מערכת ניהולית וכלכלית משוחררת מתלות בגופים כנסייתיים או פוליטיים, כך שהיה בידה לנווט את פעילות המוסד לפי הבנתה ורצונה. היא היתה אחראית לגיוס התרומות ולתפעול המוסד, והכנסיה המורבית היתה אחראית לגיוס כוח אדם. הספר מתאר בפרוטרוט את כל הקשיים והמהמורות שהיה צריך לעבור כדי להקים את הבניין, לתחזק אותו ולהביא צוות רפואי מתאים שיטפל בחולים.

המחבר מציין בצדק כי בעוד שרוב המוסדות שימשו בידי הכנסיות מכשיר להגדלת ההשפעה הדתית והפוליטית בקרב האוכלוסייה המקומית, הרי שהכנסייה המורבית נמנעה מלהפוך את אחיזתה בירושלים לגיוס מאמינים חדשים לשורותיה. גם החולים הנוצריים לא התבקשו לאמץ את הדוקטרינה המורבית כתנאי להכללתם בקרב החוסים בין כתליו. למרות היות המוסד בעל סממנים מיסיונריים פסיביים, הברונית השתדלה לשמור על אופיו כבית מחסה ולא הפכה אותו לחלק מהממסד הכנסייתי עד להעברתו לידי הכנסייה המורבית בשנת 1881. לאחר צעד זה קיבל המוסד גושפנקה של מוסד כנסייתי בלחץ התורמים באנגליה (ממנה הגיעו רוב התרומות ולא מגרמניה); אלה דרשו לשנות את מעמדו על מנת לאפשר גיוס נרחב יותר של תרומות ולא מתוך כוונה לשנות את הגישה המיסיונרית הפסיבית.

מצורעים בשער בית החולים

במובן זה המוסד המתואר הינו ללא ספק יוצא דופן משאר המוסדות שהוקמו בזמנו בירושלים מבחינת סוג האוכלוסיה בה טיפל, מבחינת אופן ניהולו ומעצם היותו המוסד היחידי מסוגו במזרח התיכון, שמשך אליו חוסים מכל האזור.

אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948 ומעבר המוסד לאחריות  משרד הבריאות, נמכר המבנה בשנת 1950 לקרן הקיימת לישראל והועבר לניהול משרד הבריאות שקרא לאתר "בית החולים הממשלתי ע"ש הנסן", על שם מגלה חיידק הצרעת. בית החולים המשיך לפעול עד תחילת שנות ה-2000.

 הצרעת "הספרותית"

בית המצורעים הדומם והאפל, המקום הסגור והאסור בביקור, גירה את דמיונם של תושבי ירושלים, ובמיוחד של סופרים ומשוררים. אברהם מורגנשטרן מספר בהקדמה כי הגיע לכתיבת הספר לאחר שבשנת 1992 השתתף בסיור במסגרת קורס של פרופ' אלכס כרמל על הפעילות הנוצרית בירושלים. כאשר המרצה הציע להם במפתיע לבקר במוסד זה, רוב הסטודנטים נרתעו וסלדו מן הרעיון, ורק שלושה מהם, כולל המחבר, הצטרפו לסיור.

המחבר מתאר כיצד בניין האבן הקודר, האפל והמסתורי הרשים אותו בגודלו, שבה את דמיונו והבטיח לו סיפור מרתק, וכך החל במסע איסוף חומרים שהסתיים בכתיבת הספר.

למען הגילוי הנאות, אני יכול לספר שגם אני עברתי חוויה דומה והדבר היה לפני כמחצית המאה כאשר הייתי סטודנט לרפואה בשנה החמישית ושהיתי במחלקת עור בבית חולים הדסה עין כרם. ד"ר משה גולדגרבר, שהתגורר במתחם הנסן עם אשתו ומשפחתו והקדיש את חייו לטפל בחולי הצרעת, הזמין אותנו לבקר במתחם. היתה התלהבות גדולה בכיתה אבל בבוקר שנקבע ליום הביקור מכל הכיתה הגדולה, מצאתי עצמי רק עם כחצי תריסר סטודנטים אמיצים, ממתינים בחשש ליד שער הברזל הגדול והנעול, עד כדי כך היתה גדולה הסטיגמה ואולי החשש מקללה מסתורית. גם אני נשביתי בקסמו של הבניין המיוחד הזה ובמשך עשר שנים אספתי חומר ופרסמתי על נושא הצרעת מאמר מקיף (1).

הסופר הידוע ש"י עגנון הועיד לבניין תפקיד מיוחד ברומן הלא גמור "שירה" ובסיפור "עד עולם". הרומן "שירה" (4) מסתיים, כידוע, בכך שעקבותיה של שירה לא נודעו, אך למעשה, יש לספר גם סיום אחר, שעגנון כתב אותו שנים רבות לפני מותו והכתיר אותו בשם "פרק אחרון". בפרק זה מתברר ששירה נעלמה מדירתה משום שנתגלתה בה מחלת הצרעת, והיא נמצאת בבית מצורעים בירושלים. בפרק האחרון מסופר, אפוא, שגיבור הספר הרבסט עזב את בית אשתו ומשפחתו והלך אל האחות שירה בבית המצורעים כדי להצטרף אליה ולשהות שם עד סוף ימיו. כידוע, עבד מנפרד הרבסט על מחקרו הגדול – קבורת העניים בביזנטיון, ונתקל בחוק הביזנטי לאיסור גירושין, חוק שהוא חידושו של הקיסר ליאו הסורי; על פי חוק זה, רק ארבעה דברים מאפשרים לאישה להתגרש. והנה עגנון מספר לנו רק על אפשרות אחת, והיא – שהבעל חולה בצרעת. ואכן הרמז ברור: אם יחלה הגיבור בצרעת, יתירו את נישואיו והוא יוכל להתאחד עם שירה – כפי שקורה לבסוף, כשהוא מצטרף אליה בבית המצורעים (4).

מראה כללי של בית החולים החדש וסביבתו. 1901

מוטיב הצרעת חוזר גם בתיאורו של הרבסט מנפרד בחנות הספרים - תשוקתו השנייה האובססיבית של הרבסט (בנוסף לתשוקתו לשירה). החנות היא במקום שבו היתה חנות הספרים "עתיד". אחד המוכרים מראה לו אוסף נדיר, שהגיע זה עתה לחנות. אחרי דפדוף הוא חש ברע ורוצה לצאת אל החצר. בינתיים הוא נכנס לחדר ספרי האמנות, חדר שבדרך כלל לא נכנס אליו מפחד שמא לא יעמוד בפיתוי לקנות ספרים, והנה לפתע הוא מוצא ספר ציורים ובו תמונת מצורע עומד לפני שערי עיר ומקיש בפעמון, להזהיר שיתרחקו ממנו: "איומות ועצובות הן העיניים שאכלה הצרעת את רוב בית רביצתן ועדיין הן חיות ומבקשות לחיות. עצובה ואיומה מהן היד שאחזה בפעמון, אכולה היא צרעת ממארת שאין לה תקנה. עצוב ואיום ממנה הפעמון שמקיש ומזהיר את הבריות להרחיק מן המצורע". תמונה זו היא כנראה פרי דמיונו של עגנון, שכן חיפוש קפדני, שערך גרשום שוקן בעזרת מומחים, לא הצליח לאתרה. לדעתו של שוקן (5), עוררה התמונה בהרבסט תמונה של התגלות: הוא ראה בה לא רק ניוון גופני נורא, אלא גם משמעות אחרת של השתחררות הנפש מכבלי הגוף, מכבלי היצר.

גם בסיפור "עד עולם" נועד לצרעת תפקיד חשוב. הגיבור שלו, עמיאל עמזה, הינו היסטוריון החוקר את התקופה הביזנטית. הוא מצליח לעשות מה שמנפרד הרבסט אינו מצליח - לאחר עשרים שנה מסיים את כתיבת ספרו, אבל ברגע זה מופיעה אצלו אישה זקנה, המספרת לו שבבית המצורעים שבו היא עובדת כאחות מצוי כתב יד עתיק על העיר הביזנטית שלתולדותיה מוקדש ספרו. לכן, הוא מפקיר את פרי עבודתו והולך אחר הזקנה אל בית המצורעים ללמוד את כתב היד העתיק (6).

בשני המקרים בית המצורעים בפרשנותו של שוקן (5) הוא משל לאמת ולשלמות, מקום שבו בוחרים הגיבורים כדי להפנות עורף לעולם החומרי ולהשתכן בבית המצורעים.

לסיכום, ספר מאלף, כתוב בצורה נרטיבית ובהירה ומומלץ מאוד.

"צרעת ומצורעים בירושלים במאות ה-19 וה-20", מהדורה שנייה מעודכנת ומתוקנת, 2019, 140 עמודים, הוצאת איתי בחור

 ביבליוגרפיה:

  1. ויצטום, א הצרעת ומצורעים בירושלים בתוך: ירושלים לקט מאמרים. בעריכת א, לורברבוים וצ. רון. הוצאת החברה הגנת הטבע. 1988
  2. פרוור, י הצלבנים - דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק (מהדורה שניה) תשמ״ה.
  3. Shahar, S. Des lépreux pas comme les autres. L'ordre de Saint-Lazare dans le royaume latin de Jérusalem. Revue historique, 267(Fasc. 1 (541), 19-41 1982.
  4. עגנון ש"י - שירה, ירושלים, הוצאת שוקן. מהדורת תשל״ד (כוללת גם את ״הפרק האחרון״).
  5. שוקן ג, - מוטיב הצרעת ״בשירה ועד עולם״ בתוך "ש״י עגנון מחקרים ותעודות" ערכו: ג, שקד ור, וייזר, תשל״ח עמ' 227-240.
  1. עגנון ש"י - עד עולם - האש והעצים, הוצאת שוקן תשל״ד.
נושאים קשורים:  צרעת,  ירושלים,  פרופ' אליעזר ויצטום,  אברהם מורגנשטיין,  היסטוריה רפואית,  מצורעים,  ש"י עגנון,  חדשות,  מגזין,  ספר,  מחלות עור,  מחלת הנסן
תגובות
 
17.01.2020, 18:09

מרתק. תודה!

אנונימי/ת
17.01.2020, 22:27

פרופ' ויצטום מרחיב אופקים, מעניין ומרתק כתמיד.

אנונימי/ת
19.01.2020, 17:33

מאמר ממש מרתק ומרחיב אופקים. תודה רבה!