מגזין

הקרב על הגופה

כיצד הוסדרה אספקת גופות לצורכי הוראה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בשנות ה-50 וכיצד זהות לאומית ואתנו-מעמדית סימנה מתים מסוימים כלא ראויים להגנה

באוגוסט 1974 הואשמו חמישה סטודנטים בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית כי אחד מהם אכל חלקים ממוחו של נפטר בחדר ניתוחי הגופות. הסטודנטים מצידם הודו שאתגר האכילה אכן הועלה במהלך התערבות, אך כפרו בכך שהמוח נאכל. מכל מקום, התיק נגדם נסגר מחוסר ראיות. אכן, כמה מהסטודנטים לרפואה נהגו לעתים לקחת חלקי שלדים הביתה, אבל לסיפור אכילת המוח היו איכויות של סרט אימה: העיתונות רגשה, תורמים איימו לבטל את תרומותיהם לבית הספר וחולה לב ברח ממיטת חוליו בבית החולים הדסה.

לשערוריית "אכילת המוח", כפי שכונתה בעיתונות, קדמו שניים וחצי עשורים של התמודדות של בית הספר לרפואה עם אספקת גופות להוראה ועם סמכותה של המדינה על גופו של המת. אנחנו טוענים במאמר זה שהוויכוח שהתנהל בישראל בשנות החמישים והשישים בסוגיה זו עסק למעשה בזכות לאזרחות מהותית ולהכרה באנושיותם של החיים (והמתים).

ויכוח זה יצר אבחנות בין בני אדם שראויים להגנה, לבין אלה שחייהם חשופים – ובחייהם ובמותם, לא ראויים לאותו כבוד שכבר אנטיגונה דורשת עבור אביה ואחיה ונטוע בנו ככבודו של אנוש – לשלוט בגורלה של גופת הנפטר. אכילת המוח (בין בפועל ובין בכוח) הפשיטה את הנפטר האנונימי מאנושיותו.

בדיון זה, זהות לאומית ואתנו-מעמדית סימנה מתים מסוימים כלא ראויים להגנה, וכמי שגופם יוכל לשמש להוראה בבית הספר לרפואה. נתמקד כאן במחלוקת סביב זכותו של בית הספר לרפואה להפקיע גופות מתים שלא היו להן דורשים. מדובר היה בגופות של פליטים פלסטינים ("מסתננים") ושל יהודים משולי החברה בישראל. פלסטינים ועניים יהודים הפכו לאוכלוסיית המטרה של בית הספר, ובכך הוצאו מתחום ההגנה על גוף המת מפני שימוש ללא רשות.

המחלוקת החלה בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר לרפואה, שנוסד ב-1949, עקב מחסור בגופות להוראה בשיעורי אנטומיה. מספר המתנדבים מקרב אזרחי ישראל שהסכימו לתרום את גופם למדע היה קטן, ולכן עלה על הפרק שימוש בגופות שלא נמצא להן דורש. קברניטי בית הספר השתתפו בייזום ובקידום חוק האנטומיה והפתולוגיה (1953), שביקש, בין השאר, להסדיר אספקת גופות לצורכי הוראה. החוק קבע שמי שציווה את גופו למדע בחייו, ומי שגופתו לא נדרשה על ידי קרובי משפחה או גוף המוסמך לקבורה, יועברו לבית הספר.

איננו יודעים בוודאות מי היו אותן גופות ששימשו את בית הספר בפועל, אבל תכתובות בין משרד הבריאות, משרד המשפטים, המשטרה ובית הספר, וכן דיוני הכנסת, לפני ואחרי חקיקת החוק, מספקות רמזים עבים באשר לתשובה לשאלה זו.

גוויות שאין להן דורש, לרבות "מסתננים"

הנוסח הראשוני של החוק אזכר רק את חברה קדישא או את קרובי הנפטר כבעלי זכות ראשונים על גופו של הנפטר – תוך התעלמות מלא-יהודים ללא קרובי משפחה שדורשים את גופתם. ברוח זו, ביוני 1952, המטה הארצי של משטרת ישראל הפיץ הנחיה לכל מחוזותיו למסור לרשות בית הספר לרפואה את כל הגופות שאין להן דורש, לרבות גוויות של "מסתננים". כמה שבועות לאחר מכן, מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, כתב לבית הספר לרפואה בזו הלשון:

"בהצעת חוק האנטומיה ישנו סעיף, המחייב את בתי החולים להעביר כל גוויית אדם שאין לו קרובים... לבית הספר לרפואה. אמנם המדובר רק בהצעת חוק, אך מאחר שישנם מקרים, לא מעטים, מהסוג הנ"ל, בעיקר בבית חולים אסף הרופא בצריפין אשר אינו מרוחק מירושלים, אפשר לעזור לבית הספר לרפואה, באם נקבל את הסכמתכם לנהוג לפי סעיף הנ"ל של החוק".

ח"כ קלמן כהנא מפועלי אגודת ישראל הסתייג מהחוק שביקש לפתור את בעייתו של בית הספר לרפואה, "דווקא על ידי האומלל שבאומללים, על ידי האדם הגלמוד, הבודד, שאין לו מי שיהיה רשאי לדרוש את גופו לשם קבורה", שנגזר עליו "לחיות את ימיו ורגעיו האחרונים מתוך מחשבה שבגלל שאין לו על ידו מי שידרוש את גופו – יבותר גופו אחרי מותו בניגוד למצפונו ובניגוד להשקפתו"

אזכורו של שיבא את בית החולים אסף הרופא מרמז על זהות הגופות שביקש להעביר לבית הספר לרפואה. "אסף הרופא" היה סמוך לגבול עם ירדן ואליו פונו פצועים והרוגים מבין הפליטים שביקשו לחזור הביתה.

ד"ר חיים שיבא. ביקש להעביר גופות מ"אסף הרופא" אל בית הספר לרפואה. צילום יח"צ: אווי מולכו

ואם נותר ספק בליבנו באשר לזהות הגופות ששיבא הציע להשתמש בהן, תשובתו של שר המשפטים פותרת עבורנו את התעלומה. שר הבריאות, כך מעדכן שר המשפטים, מתנגד לעניין ומבקש לא לנקוט בשום צעדים: "יש בכך משום משגה חמור אם נשתמש למטרה זו רק בגוויות של ערבים, בייחוד כשילמדו בביה"ס גם תלמידים ערבים".

חולי רוח, תושבי מעברות ומתים ללא קרובים

בנוסף לפליטים הפלסטינים, קטגוריה נוספת המשתמעת מהחוק הוא המת שאין לו קרובים. שנים ספורות לאחר השואה ובהקשר של ההגירה ההמונית, המשמעות של מת ללא קרובים לא נסתרה מעיניהם של המחוקקים. למשל, חבר הכנסת קלמן כהנא ממפלגת פועלי אגודת ישראל הסתייג מכך שהחוק מבקש לפתור את בעייתו של בית הספר לרפואה "דווקא על ידי האומלל שבאומללים, על ידי האדם הגלמוד, הבודד, שאין לו מי שיהיה רשאי לדרוש את גופו לשם קבורה". כך נגזר עליו, החולה הגלמוד, "לחיות את ימיו האחרונים ורגעיו האחרונים מתוך מחשבה שבגלל שאין לו על ידו מי שידרוש את גופו – יבותר גופו זה אחרי מותו בניגוד למצפונו ובניגוד להשקפתו". התנגדות לביתור גופות בבית הספר לרפואה הושמעה אמנם על ידי חבר כנסת חרדי אך שיקפה עמדות מצפוניות רחבות יותר ממה שהדת כללה.

התנגדות לשימוש מדעי בגופות עלתה גם לאחר אישור החוק, ב-18 במאי 1956, במקרה פטירתו של ״חולה רוח״ שהועבר לבית החולים שערי צדק. נציג בית הספר לרפואה הגיע ל"שערי צדק" במטרה לאסוף את הגופה, כשלפתע ראה שהרופא האחראי מסר את הגופה לידי נציג חברה קדישא, שהקדים אותו. כאשר משה פריבס, המשנה לדיקן בית הספר, הגיע לבית החולים לברר את העניין, השיב לו הרופא כי "הדבר לא אכפת לו ואין לו מה לדבר איתי ובאם בית הספר לרפואה אינו מרוצה – יעביר את העניין לבית המשפט". בתגובה, פריבס כתב למשנה למנכ"ל משרד הבריאות כי זו "פעולה בלתי חוקית, בלתי הוגנת ובלתי מוסרית מטעם רופא בתפקיד כלפי מוסד רפואי".

באותן שנים גילו תושבי המעברות שגופות של יקיריהם מנותחות לגילוי סיבת המוות, גם כאשר סיבת המוות היתה טבעית או ברורה לכל – וקבלו על הזלזול הגורף בגופות יקיריהם

מקרה זה מלמד על משחק הכוחות המורכב בין בית הספר לרפואה לבין הרופאים שבשטח. נושא העברת הגופות (בעלות הזהות השולית מבחינה לאומית ואתנו-מעמדית) לבית הספר לרפואה נותר פתוח לתחרות בין שחקנים מתחומי המדע, הפוליטיקה והדת. למשל, כתבה בנושא ב"מעריב" מקיץ 1961 גרסה כי מאז נוסד בית הספר לרפואה, הוא קיבל רק 30 גופות, אך הצליח להשלים מעט מהחסר לצורך הוראה, באמצעות "גופות של חולי רוח שנפטרו ומתאבדים שלא נמצא להם דורש".

באותה שנה פנתה אמו הקשישה של נחום עגש ממעברת עמישב בפתח תקווה לבית החולים מגדיאל לחולים כרוניים שבו היה מאושפז, וגילתה שגופתו משמשת מזה תשעה חודשים ללימוד אנטומיה בבית הספר לרפואה. מבית הספר נטען שנעשה מצידם כל מאמץ כדי לאתר את קרובי הנפטר. למעשה, באותן שנים גילו תושבי המעברות שגופות של יקיריהם מנותחות לגילוי סיבת המוות, גם כאשר סיבת המוות היתה טבעית או ברורה לכל – וקבלו על הזלזול הגורף בגופות יקיריהם.

טענות לגבי מאמצים לאיתור נפטרים עלו באותה תקופה ממש גם סביב פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, והקשר בין סוגיות אלו ראוי לדיון ולמחקר בפני עצמו. לצד זאת, המקרה של נחום עגש מאפשר לחשוב על ערך כבודו של גוף המת, מתוך מוצאו ומיקומו החברתי.

בשנים שלאחר מכן סוגיית השימוש בגופות לצרכים מדעיים תהפוך למוקד עימות בין רשויות המדינה לבין ראשי הציבור החרדי, סביב נתיחת גופות לצורכי קביעת סיבת המוות. יחד עם זאת, בראשית הדרך חוק האנטומיה והפתולוגיה עסק בין השאר בזכותם של מוסדות רפואיים להפקיע גופות של אנשים ללא דורשים. האפשרות להשתמש בגופות של פליטים פלסטינים ויהודים עניים סימנה את ההבדל בין "בני התרבות", שראויים להגנה ולאוטונומיה על גופם, לבין אלה שחייהם חשופים, בהם ניתן להשתמש לצרכים מדעיים לאחר מותם.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")

נושאים קשורים:  אנטומיה,  בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית,  מעברות,  חברה קדישא,  לימודי רפואה,  חדשות,  מגזין,  ד"ר חיים שיבא,  גופות
תגובות
 
אנונימי/ת
06.12.2019, 09:12

עורכי דין בעל השכלה רפואית הם מומחים גדולים להשתמש בחוכמה שלאחר מעשה . מה שנקרא בזרגון "רטרוספקטוסקופ" מה גם שהמכשיר הזול הזה מביא להם הכנסה לא קטנה וגם אפשרות להיפרע מהרופאים שכולם , כידוע, רשלנים , שונאי חולים ויש לתבוע אותם אולי אפילו לפני שיתחילו לטפל !

אנונימי/ת
06.12.2019, 10:24

זוכרת אני היטב את פרשת ״אכילתו של המח״ על ידי סטודנטים באוניברסיטה העברית שארע בעת היותי סטודנטית לרפואה שם. המקרה גרם לי למועקה קשה ולחרדה. נושא ביזוי כבודם שם המתים, רבים ביניהם ניצולי שואה עריריים מטריד אותי עד עצם היום הזה. אני מייחלת כי יקבע בחוק שאדם שלא הותיר משפחה ו/או לא ציווה גופתו למדע, יזכה לקבורה ככל אדם בישראל.

אנונימי/ת
06.12.2019, 10:24

זוכרת אני היטב את פרשת ״אכילתו של המח״ על ידי סטודנטים באוניברסיטה העברית שארע בעת היותי סטודנטית לרפואה שם. המקרה גרם לי למועקה קשה ולחרדה. נושא ביזוי כבודם שם המתים, רבים ביניהם ניצולי שואה עריריים מטריד אותי עד עצם היום הזה. אני מייחלת כי יקבע בחוק שאדם שלא הותיר משפחה ו/או לא ציווה גופתו למדע, יזכה לקבורה ככל אדם בישראל.

אנונימי/ת
06.12.2019, 11:39

מאמר מרתק, אם כי הייתי בודק היטב את כל העובדות שהרי יש פה לא מעט "שלדים בארון.

אנונימי/ת
06.12.2019, 11:39

ומנהל המחלקה שלי, לא אוכל לי את המוח יום ולילה?

06.12.2019, 16:12

מזעזע ומקומם!!!!
חייבים להסדיר בחוק שמי שלא תרם גופו למדע יזכה לקבורה מכובדת לפי דתו.
לכל אדם זכות להגנה ולאוטונומיה !!
ולא רק" לבני תרבות"

אנונימי/ת
06.12.2019, 19:17

זוכרת הייטב את הגופה "שלנו", שלקתה בשיתוק ע"ש ארב והייתה מעשנת כרונית. רבות דיברנו בקבוצה על רצוננו להשתתף בקבורתה, רצון שהתפוגג עם קבלת ציון העובר במרוץ המבחן באנטומיה.

אנונימי/ת
07.12.2019, 08:31

עורו-עורו קולגות יקרים, אל נא נשכח שאי אפשר היה אז להיות רופא מבלי להכיר את גוף האדם על פרטי פרטיו וחלקיו. בשנות החמישים של המאה הקודמת, האנטומיה היתה הרי הציר עליו למדנו את כל השאר. הפרופסורים חיים שיבא ומשה פריבס (בזמני פרופ' אוליצקי היה הדיקן של הפקולטה) מוצגים כמעט כפושעים שבעזרת קומבינות נפשעות תוך זלזול בכבוד (?) המת "חטפו" גופות של "אומללים" כדי שאנחנו הרופאים נדע איך לרפא היטב את החיים ובכך, נחסום את דרכם אל "כבוד המת" של מעברם לעולם העפר אליו כולנו שבים...."
הכתבה הזו כתובה על ידי כותבים עם טעם וריח של BDS ושונאי ישראל אחרים הזועקים על מנת להשחיר כל חלקה טובה בהיסטוריה של הרפואה בארץ.
ליאת קוזמא ובני נוריאלי (לא) יקרים שלו נעליכם מעל רגליכם לפני שתזכירו את פרופ' שיבא או את פרופ' פריבס המנוחים.

08.12.2019, 07:11

הכתבה מעניינת מבחינה היסטורית.
עם זאת - הפירוש לעובדות כפי שמופיע במשפט האחרון נותןן לעובדות (גופות שלא נמצא להן דורש שימשו ללימודי רפואה) פירוש שאינו בהכרח נכון (ההבדל בין "בני התרבות", שראויים להגנה ולאוטונומיה על גופם, לבין אלה שחייהם חשופים, בהם ניתן להשתמש לצרכים מדעיים לאחר מותם). פירוש זה הוא כנראה דעתם האישית של כותבי המאמר, ומתאים לקו אותו הם מובילים, כפי שניתן להסיק מעיון ברשימת פרסומיהם.

09.12.2019, 05:38

הכותבים הנכבדים שכחו לציין כי באותה תקופה הייתה נהוגה בארה"ב הפרדה גזעית, לנשים בשוויץ לא הייתה זכות הצבעה, והומוסקסואליות נחשבה המחלה פסיכיאטרית. מדינת ישראל יחד עם העולם המערבי התקדמה רבות מאז, ולשפוט את המציאות כפי שהיתה לפני 50-60 שנה בעיניים של היום ב"משקפים" של היום, מעידה על ההתנשאות של הכותבים, וחוסר הענווה כלפי האנשים שהקימו מאפס את מערכת הבריאות כבישראל

אנונימי/ת
09.12.2019, 06:38

לא רק שהומוסקסואליות נחשבה אז מחלה נפשית, יחסים הומוסקסואליים היוו עבירה פלילית.