נכון להיום, אף מחקר לא השווה את ההשפעות של המודיאליזה על עומס התסמינים בין מטופלים סופניים למטופלים לא סופניים עם מחלת כליות סופנית (ESRD - end-stage renal disease).
עוד בעניין דומה
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את ההשפעות של המודיאליזה על עומס התסמינים של מטופלים עם ESRD ולבצע השוואה בין קבוצת מטופלים סופניים לקבוצת מטופלים לא סופניים. מדובר בסקר איכותני. המשתתפים התבקשו לענות על שאלות בתחילת ובסוף מחזור שבועי של המודיאליזה.
במחקר נכללו 211 מטופלים עם ESRD בטאיוואן, כאשר מתוכם 47 הוגדרו כחולים סופניים (38 מתוכם עברו המודיאליזה) ו-164 מטופלים הוגדרו כחולים לא סופניים (110 מתוכם עברו המודיאליזה). החוקרים העריכו את נטל התסמינים באמצעות גרסה טיאוונית ל-MD Anderson Symptom Inventory עבור מחלת כליות.
החוקרים מצאו שלהיות מטופל סופני ניבא חומרת תסמינים גבוהה יותר (B= 0.604 p= 0.017), בזמן שהמודיאליזה ניבאה חומרת תסמינים נמוכה יותר (B= - 0.614, p= 0.014) בקרב מטופלים עם ESRD. בנוסף, נמצא כי מטופלים לא סופניים שהיו נשואים או עברו המודיאליזה חוו תסמינים פחות חמורים (B= -0.604, p= 0.013 ו-B= -0.665, p= 0.017, בהתאמה). עם זאת, בקרב מטופלים סופניים, לא המודיאליזה ולא מאפייני רקע אחרים ניבאו את חומרת התסמינים. בנוסף, כאשר המטופלים החלו את ההמודיאליזה, לא נצפה שינוי בחומרת התסמינים באף אחת מקבוצות המטופלים.
החוקרים הסיקו כי ההשפעה של המודיאליזה על עומס התסמינים שונה בין מטופלים עם ESRD בשלבים שונים של המחלה. המודיאליזה הצליחה לנבא חומרת תסמינים נמוכה יותר רק בקרב מטופלים עם ESRD שאינם סופניים. מלבד הדיאליזה, הגורמים המטפלים צריכים לשקול מחדש את הגישה הפליאטיבית לטיפול בחולי ESRD סופניים על מנת לשפר את איכות החיים שלהם.
מקור: