דעות

האם בית הספר לרפואה הוא בית ספר מקצועי לייצור רופאים?

בעולם שבו מטרות ההוראה והחינוך הרפואי השתנו, אין כל צורך בחדר ההרצאות, ניתן לחסוך זמן ולהגיע להישגים תוך שימוש בטכנולוגיה חינוכית, המבוססת לא על אדני הטכנולוגיה אלא על עקרונות הפדגוגיה

סטודנטים לרפואה (אילוסטרציה)
סטודנטים לרפואה (אילוסטרציה)

פעם קראתי לו "אורט רפואה": נכנסים תלמידים, מקבלים ידע ושיטות עבודה מסוימות ונזרקים עם סיום הלימודים למחלקות בתי החולים, שם ילמדו את מה שלא הצליחו המורים להעביר להם. לאחר מספר שנים, עם סיום ההתמחות, יהפכו למומחים ואם יצטרפו לבית חולים המסונף לפקולטה לרפואה, קרוב לוודאי שילמדו שם בדיוק כפי שלימדו אותם.

האם בית הספר לרפואה הוא מוסד חינוכי מהמעלה הראשונה המלמד אנשים בעלי מוטיבציה ויכולת לצאת לעבודה הקלינית בתום הלימודים ולהיות בעלי אמפתיה והרגשת שליחות ורצון ללמוד ויכולת חשיבה בעולם המופצץ במידע?

בימי לימודי שלי, לפני יותר מ-40 שנה, בפקולטה היחידה לרפואה בישראל, למדנו בחדרי הרצאות. המורה לאנטומיה היה מצייר על הלוח מבנה זה או אחר. בהיסטולוגיה השתמשנו במיקרוסקופים שראו זמנים טובים יותר ובמעבדות היה ציוד שכיום נמצא רק במחסן גרוטאות או במוזיאון לתולדות המדע.

בבואנו לראשונה למיטת החולה, השתתפנו ב"ביקור" הקדוש: לא היו הפרעות, לא היו טלפונים, מובאות מהספרות היה עלינו למצוא בספריה המרוחקת. סיכומי הרצאות וסיכום הספר האנגלי יצאו לאור בהוצאת "אקדמון", בתרגום שלא מבייש את "גוגל טרנסלייט".

היו מורים בקליניקה שהשאירו עליי חותם אדיר משך כל חיי כרופא.

המטרה איננה להעביר ידע, שכיום זהו תהליך שניתן לקבל ממאגרי מידע ובצורה גרפית שאין דומה לה. המטרה היא ללמד יכולת לפתרון בעיות, ללמד את צורת החשיבה ואת הכשלים הקוגניטיביים בעת שניצבים לפני חידה מורכבת שאותה מציג מטופל

עם פרישתי מהקליניקה עברתי לעולם החינוך הרפואי - לעולם הצופה פני עתיד, לעולם שבו מטרות ההוראה והחינוך הרפואי השתנו. המטרה איננה להעביר ידע, שכיום זהו תהליך שניתן לקבל ממאגרי מידע ובצורה גרפית שאין דומה לה. המטרה היא ללמד יכולת לפתרון בעיות, ללמד את צורת החשיבה ואת הכשלים הקוגניטיביים בעת שניצבים לפני חידה מורכבת שאותה מציג מטופל, שהרי חולה בימינו תולה ברפואה כוח מאגי הרבה יותר גדול מאשר היה אי פעם; שהרי באם לא נמצא מזור ולא נעשתה אבחנה נכונה, כנראה שהיה זה רופא רשלן והשאר יסופר בבית המשפט.

הפדגוגיה ועקרונותיה אינם בהישג ידם של רופאים. הפדגוגיה עשתה דרך ארוכה משינון האנטומיה שהוטל על הסטודנטים ועד לדרך העבודה היום.

לשם הדגמה, שיטת "הכיתה ההפוכה", המוכרת לכל מורה בבית ספר יסודי, החלה לכבוש את בתי הספר לרפואה. את החומר הבסיסי שניתן לקרוא וללמוד לבד אין צורך להגיש בהרצאה פרונטלית בכיתה אלא קוראים את החומר בבית ובכיתה מעלים בעיות ודנים עם המורה בהשלכות.

בפוסט שהעלה בשבוע שעבר הקרדיולוג האמריקני ד"ר מילטון פאקר, בבלוג שלו Revolution and Revelation, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "המודל העסקי של בתי הספר לרפואה מת באופן רשמי", הוא מצר על סגירת חדרי ההרצאות, כאילו בכיתה של 200 סטודנטים ניתן לשבת במשך 45 דקות ולהקשיב למרצה גם אם הוא מרתק ומלמד חומר חשוב. הפקולטה מנסה לעבור לכיתות קטנות, לעבודה בקבוצות קטנות, ללימוד אקטיבי. לא שינון והקאת הידע שניתן בהרצאה אלא באתגור הלומדים, בהטלת משימות ובביקורת עצמית.

פלטפורמות הלימוד המתוקשב יחדרו בהדרגה לתודעת המורים, ולדיקני הפקולטה לרפואה תפקיד מרכזי בהטמעת שיטות חדשות. אינני מקבל את קביעתו של כותב המאמר הנ"ל המתאר אותם כבעלי תפקיד ייצוגי. הדיקנים חייבים לאזן בין צורכי המחקר לבין ההוראה. הם מנהלי בית ספר בעלי כוח רב והשפעתם חורגת מנאום בטקס.

במספר קורסים שאני מלמד או עוזר לאחרים להכין, אני מתבסס על כך שאין כל צורך בחדר ההרצאות, שניתן לחסוך זמן ולהגיע להישגים תוך שימוש בטכנולוגיה חינוכית, המבוססת לא על אדני הטכנולוגיה אלא על עקרונות הפדגוגיה; ולאחר שהלומד בשל להיפגש עם החולה הראשון, הלימוד הופך ללימוד הקלאסי עתיק היומין של הרופא המתלמד, הניצב ליד המורה, ליד המנתח, או בסמוך לרופא המשפחה במרפאה עמוסה, שם נמצאת "מלכת הרפואה" - הקשר בעין עם החולה ודיבובו.

מלמדים כיום במסגרות של הלימוד "ההומני" כיצד לבשר בשורה רעה, כיצד לנהוג בחשד לאלימות במשפחה, כיצד להודות בטעות, כיצד לגשר על הבדלי תרבות.

אני מקווה כי אנחנו, בישראל, בכיוון הנכון, ההומני, החינוכי, ורחוקים ממסחור בתי הספר לרפואה (בארה"ב) כפי שעולה מתוך המאמר שזה עתה קראנו.

נושאים קשורים:  פרופסור יואל דונחין,  הוראה,  פקולטות לרפואה,  לימודי רפואה,  בתי ספר לרפואה,  דעות,  חדשות
תגובות